מבלבל לא? זה מה שאתה קורא 'חידה תמידית'. חידה תמידית היא סוג הטריק של הג'דיי-מיינד שגורם לך תמיד לענות על שאלה, בעקבות התשובה הראשונית שלך לשאלה מקורית. זה גם גורם לך לגלוש לשיגעון להתווכח עם עצמך על הנקודות והנגדים שלך (לדוגמה: מה בא קודם? התרנגולת או הביצה?). או, אתה עומד בפני שאלה שלא משנה איך אתה מנסה לענות עליה, אתה דפוק (לדוגמה: כשאשתך שואלת אותך "האם השמלה הזו גורמת לי להיראות שמנה?"). נסה לענות על אחת מסוגי השאלות האלה ותישן בחדר מרופד או על הספה. (הערה: לכל הגברים הטריים שלי, גם אם תענה 'לא', היא עדיין תחשוב שאתה מלא חרא, ובמקרה זה, אל תאמר כלום. פשוט תתחיל למפות מקום נוח על ספה ללילה. אבל לפחות אם לא אומרת כלום היא לא יכולה להשתמש במילים שלך נגדך. אתה מוזמן).
במאמר זה אני למעשה אנסה לתפור באופן קוהרנטי את 2 הצדדים של הטיעון הכפול הזה, נייקי מול הצרכן, למחשבה אחת מגובשת. Aaannd, כפי שאני עושה, אני לא יכול לחכות שהמחורבן הראשון יגיב על המאמר הזה בצורה כזו שברור לכולם שהוא/היא לא באמת קרא את המאמר אבל הגיב במהירות לכותרת ללא הקשר. תביא את זה.
דבר ראשון, הכל עניין של ציפיות. כשאתה מצפה למשהו ואינך מקבל אותו, אתה נוטה להתעצבן. כשאין לך ציפיות מוקדמות אז אין מה להתעצבן. אז העצה הראשונה שלי אליך היא תפסיק לצפות שנייקי או ג'ורדן ברנד יתנו לך את מה שאתה רוצה. כי בואו נהיה כנים, הם שמוקים. עכשיו זה לא בהכרח דבר רע כי לזין יש עבודה לבצע. אבל העבודה הזו בדרך כלל דורשת מהם לדפוק מישהו. והמישהו הזה, במקרה הזה, הוא אתה. הצרכן.
"אה, אתה רוצה את הנעל הזו בצבע הזה?" אוקיי, אנחנו נשחרר אותם רק בעיר אחת לא קרובה למיקומך בכמויות מוגבלות כדי להבטיח שלא תקבל אותם, מה שיגרום לך להיות נואש לקבל אותם, מה שבתורו, יגרום לביקוש לעלות למוצר שלנו דלק מחירי משווקים שאנו "טוענים" שאיננו יכולים לעמוד בהם כי זה פוגע במותג שלנו. אבל בסתר, אנחנו אוהבים כשזה קורה כי זה מצדיק בלי משים את עליית המחיר שנוסיף לאותה נעל כשנוציא אותה מחדש כמה שנים מאוחר יותר.
"אה, אתה רוצה את הרטרו הזה?" אוקיי, קודם כל ניתן לך גרסה ממזרית שלה, רק כדי להוציא אותה מחדש שנתיים מאוחר יותר, ובכך לגרום לך לקנות את אותה הנעל פעמיים בידיעה שזו הגרסה שרצית מלכתחילה אבל לא הצלחת ( או שלא) לתת לך מבלי לנצל תחילה את הנאמנות הנוסטלגית הטועה שלך למותג שלנו. והכל תמורת מחיר גבוה יותר בסיבוב השני רק בטענה שהוא "משופץ"; עם חומרים טובים יותר.
תראה, זה מה שעושה להם זין, אבל זו גם הסיבה שהם הצליחו. הם עסק, ולא משנה איזה מוצר או שירות עסק מוכר, כולם נמצאים באותו דבר. לעשות כסף. זה בעצם גאוני. זה גאוני כי זה עובד. ובואו נהיה כנים, כולנו יודעים איך המשחק שוחק כבר זמן מה. הם יוצרים הייפ על המוצר שלהם על ידי הדלפת תמונות של נעלי ספורט מסוימות חודשים לפני השחרור במדיה החברתית, ביטול הצורך בפרסומות או כל סוג של קמפיינים שיווקיים, ומתן מידע על הזמינות הכללית או החוסר. ממנה, של נעלי הספורט האמורות. זה גורם לכולם להתכונן לצפות בנעל הספורט הזו מכיוון שהם אחד מ-3 אנשים:
1) משווקים. ברור שככל שהנעל מוגבלת יותר כך אפשר לגבות יותר כסף מאנשים פתיים שמסתכלים על הנעל לא כ"רוצה" אלא כ"דרוש".
2) אנשים שרוצים אותם כי הם באמת אוהבים את הנעל. כשהם נכנסים הם כבר יודעים את רמת ההייפ הקשורה לנעל הזו אבל הם לא רוצים לשלם מחירי משווקים. אז הם מסכנים חיים וגפיים בניסיון להגיע לקדמת התור בחנות האהובה עליהם, כדי שיוכלו להיות מעט פחות פתיים ולהרגיש מעט פחות מנוצלים על ידי תשלום יתר על קמעונאות (כדי לא להיראות כמו צבוע, אני מוסיף את עצמי אליו הקבוצה הזו, חחח).
3) אנשים שרוצים אותם רק בגלל שהם בלעדיים, אתה יודע, הייפביסט. אלו הם החבר'ה שבדרך כלל לא היו רוצים את נעלי הספורט, אבל שמעו שהם מוגבלים, וחושבים שעל ידי רכישת נעל מוגבלת זה איכשהו משפר אותם כסניקרס ומוסיף ליכולת שלהם לטרול את מי שהחמיץ (לאלו מכם) שנכללים בקטגוריה זו חזרו לפסקה השלישית, קראו אותה והמשיכו למצוץ "נייקי").
הנקודה בכל זה היא שנייקי יודעים בדיוק מה הם עושים. אבל למען ההגינות, הנקודה הועלתה גם שהמחירים הקמעונאיים שלהם למעשה נמוכים ממה שהם יהיו אם תיקחו את תג המחיר המקורי של דגם נעלי ספורט מסוים ותתאים אותו לאינפלציה. ושצריך לקחת בחשבון גם את הטכנולוגיה שמתווספת לנעלי הספורט של היום. תמצץ "ניקי". קודם כל, אני מקבל את השיטה שבה אנשים עשו את החשבון והתאימו לאינפלציה. אין לי בעיה עם המתמטיקה, יש לי בעיה עם ה"למה". לכל נעל של 100 דולר שנייקי מוכרת עולה להם רק 28.50 דולר לייצר את הנעל. נכון שהם כנראה יקבלו רווחים בפועל של 4.50$ רק ברגע שתחשבו על התוסף הקמעונאי של 50%, מסים והוצאות ניהול, אבל השאלה האמיתית היא כמה "טכנולוגיה" מישהו מקבל תמורת 28.50$? וכמה דגמים נמכרים ב-100$ בלבד?! שלא לדבר על כך שאין תוספת של 50% קמעונאית כשהם מוכרים את הנעליים שלהם באתר האינטרנט שלהם ובחנויות שלהם. כל מי שמוכן להגן על זה במרץ מפני האינטרס האישי שלו כצרכן, לא רק שותה את ה-Kol-Aid של החברה, הוא שותה את ה-"Good Ol' Fashioned Spanish Fly" של ביל קוסבי במסיבה של החברה. (מוקדם מדי?)
הכל מסתכם במה שאמרתי קודם, ציפיות. מה נייקי מצפה מאיתנו? עד כה נראה שהציפיות שלהם מתקיימות. אנחנו עדיין עוזרים להם למכור כל סוף שבוע (שימו לב שאמרתי WE'RE). ככל שאתה או אני מנסים להוריד את הרגל הקולקטיבית שלנו ולהגיד שדי, הפיתוי של מהדורת נעלי הספורט של אותו סוף שבוע יש דרך לגרום לנו להוריד את הרגל... ממש מול הקופה ב-Champs או FootLocker המקומיים שלנו . ועל זה הם חייבים לנו. הם חייבים לנו על רכישת ההייפ. הם חייבים לנו על רכישת הערעור. הם חייבים לנו על כך שאנחנו ממשיכים לקנות למותג שמתחשב רק במה שאנחנו חושבים רק כשהוא מרוויח להם "סנט". באופן אובייקטיבי אני מקבל את המטרה של החברה, אבל כצרכן זה לא מתפקידי להתחשב בצרכים שלהם. מצחיק איך כל עסק רוצה שהצרכן ישקול ויבין את העמדה שלו כעסק אבל אז אין לו בעיה לתמרן ולהתעלם מהעמדה של הצרכן כדי להגיע ליעדים שלהם. נקודת המבט שלי כצרכן לא צריכה להיות מוסגרת לפי נקודת המבט שלו. הבעיה של נייקי היא שהם מבזבזים יותר מדי זמן ואנרגיה ב"יצירת" ביקוש במקום "להאכיל" את הביקוש הזה. אחד לא צריך למות כדי שהשני ישרוד. הם יכולים להתקיים במקביל. זה נקרא איזון. הייפ וחומר כמעט ולא הולכים יד ביד אבל כשהם עושים זה דבר יפה (כלומר, רק תסתכל עליי. חחח).
אז אני מניח להבין מי חייב למי תלוי במי שאתה, בנייקי או בצרכן. במובן מסוים שנינו צריכים זה את זה, תלות משותפת היא הדרך שבה כמעט כל מערכת יחסים עובדת. אבל אם אתה עדיין מחפש מישהו לפרוק את כל הקרדיט או להאשים אז תסתכל במראה. בין אם אתה נייקי או הצרכן, בסופו של יום אתה באמת לא חייב לאף אחד מלבד עצמך.